תנ"ך על הפרק - שמות לה - גור אריה

תנ"ך על הפרק

שמות לה

85 / 929
היום

הפרק

בנ"י מצווים על השבת ותורמים למלאכת המשכן

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם׃שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהוָ֑ה כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׂטִּֽים׃וְשֶׁ֖מֶן לַמָּא֑וֹר וּבְשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב בָּכֶ֑ם יָבֹ֣אוּ וְיַעֲשׂ֔וּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖ה יְהוָֽה׃אֶת־הַ֨מִּשְׁכָּ֔ן אֶֽת־אָהֳל֖וֹ וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ אֶת־קְרָסָיו֙ וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו אֶת־בְּרִיחָ֕ו אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנָֽיו׃אֶת־הָאָרֹ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת וְאֵ֖ת פָּרֹ֥כֶת הַמָּסָֽךְ׃אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן וְאֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֵ֖ת לֶ֥חֶם הַפָּנִֽים׃וְאֶת־מְנֹרַ֧ת הַמָּא֛וֹר וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ וְאֵ֖ת שֶׁ֥מֶן הַמָּאֽוֹר׃וְאֶת־מִזְבַּ֤ח הַקְּטֹ֙רֶת֙ וְאֶת־בַּדָּ֔יו וְאֵת֙ שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְאֵ֖ת קְטֹ֣רֶת הַסַּמִּ֑ים וְאֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לְפֶ֥תַח הַמִּשְׁכָּֽן׃אֵ֣ת ׀ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֗ה וְאֶת־מִכְבַּ֤ר הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ אֶת־בַּדָּ֖יו וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃אֵ֚ת קַלְעֵ֣י הֶחָצֵ֔ר אֶת־עַמֻּדָ֖יו וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ וְאֵ֕ת מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר׃אֶת־יִתְדֹ֧ת הַמִּשְׁכָּ֛ן וְאֶת־יִתְדֹ֥ת הֶחָצֵ֖ר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם׃אֶת־בִּגְדֵ֥י הַשְּׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ אֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן׃וַיֵּֽצְא֛וּ כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִלִּפְנֵ֥י מֹשֶֽׁה׃וַיָּבֹ֕אוּ כָּל־אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִיאוּ אֶת־תְּרוּמַ֨ת יְהוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ׃וַיָּבֹ֥אוּ הָאֲנָשִׁ֖ים עַל־הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל ׀ נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִיאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם וְטַבַּ֤עַת וְכוּמָז֙ כָּל־כְּלִ֣י זָהָ֔ב וְכָל־אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵנִ֛יף תְּנוּפַ֥ת זָהָ֖ב לַיהוָֽה׃וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ׃כָּל־מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֙סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים לְכָל־מְלֶ֥אכֶת הָעֲבֹדָ֖ה הֵבִֽיאוּ׃וְכָל־אִשָּׁ֥ה חַכְמַת־לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙ וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן אֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ׃וְכָל־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת־הָעִזִּֽים׃וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן׃וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן לְמָא֕וֹר וּלְשֶׁ֙מֶן֙ הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה׃וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחַשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת׃וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן׃מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֮ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם בַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙ כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר. פירוש, אף על גב שלפני פרשה זאת כתב (ר' לד, לד) "ובבא משה לדבר אתו", וזה היה נוהג תמיד כמו פירש למעלה (רש"י שם, לא-לב), ואם כן קרא אחר יום הכפורים זמן רב מדבר, והווה אמינא דהך קרא "ויקהל" גם כן מדבר אחר יום הכפורים זמן רב, ולכך פירש דהיה זה מיד למחרת יום הכפורים. דאין סברא לומר שיהיה משה מעכב את המצוה שציווה הקב"ה לעשות את המשכן, כי זריזים מקדימין למצוה באותו יום (פסחים ד. ), כל שכן שאין לאחר איזה ימים, לכך אמר שהיה למחרת יום הכפורים ברדתו מן ההר. ואף על גב שפרשה שלפניו מדבר הסדר שהוא אחר יום הכיפורים זמן רב כיצד היה סדר הדבור תמיד, אחר כך חוזר לפרש הדבור שדבר משה לישראל אחר יום הכפורים מיד:לשון הפעיל וכו'. לא בא לומר שהוא לשון הפעיל, דודאי הוא לשון הפעיל, שהרי "ויקהל" מגזרת לשון הפעיל היא, אלא מפני שביש נוסחאות יש (באונקלוס) 'וכנש', שהוא לשון קל, ואין הדבר כן, שהרי אינו אוסף האנשים בידים, לכך הוצרך לומר שהוא לשון הפעיל, שהרי אינו אוסף את האנשים בידים אלא על ידי אחר נאספים, והוא הדיבור, שנאספין על ידי דיבור. שאילו היה מאסף אותם בידים - לא היה צריך לומר בזה לשון הפעיל, שהרי הפעולה על ידי עצמו, אבל כיון שהם נאספים על ידי דיבורו, הרי הוא פועל על ידי אחר, וזהו לשון הפעיל, ולפיכך בתרגום יש להיות הנוסחא 'ואכניש כו'':הקדים להם אזהרת שבת כו'. ואם תאמר, מהיכי תיתי לן שיהא מלאכת המשכן דוחה שבת, הרי שבת עשה ולא תעשה, ומלאכת המשכן עשה, וקיימא לן (יבמות ה. ) דלא אתי עשה ודוחה עשה ולא תעשה. ובפרשת קדושים (ויקרא יט, ג) ביאר הרא"ם דהוי ילפינן מפסח ותמיד שהם צרכי גבוה ודוחים שבת, ולפיכך היה גם כן מלאכת המשכן דוחה השבת. ודבר זה לא יתכן, דלא דחי שבת רק בזמנו, ד"במועדו" כתיב, דילפינן מיניה (פסחים עז. ) אפילו בשבת, אבל דבר שאין זמן לו אין ראיה להתיר. ולי נראה דהווה אמינא לא אסרה התורה אלא מלאכה של אדם, דכתיב (ר' לעיל כג, יב) "ששת ימים תעשה מלאכתיך וגו'", ומשמע מלאכת שמים הוי שרי, לכך צריך קרא:
והקשה הרא"ם דמאי ראיה היא זו שהקדים אזהרת שבת, אימא איפכא, דמלאכת המשכן ידחה שבת, דהא כהאי גוונא דרשינן (יבמות ה ע"ב) "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט, ג), שאם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ואם כן הכי נמי נימא אף על גב שהזהרתיך על השבת - המשכן יהיה נעשה, לכך פירש הרא"ם דודאי במה שהקדים השבת למדנו דמלאכת המשכן אינו דוחה השבת, ולפיכך בפרשת כי תשא (לעיל לא, יג) דהקדים מלאכת המשכן, הייתי אומר דמלאכת המשכן היה דוחה את השבת, הוצרך "אך" שלא יהיה דוחה מלאכת המשכן. ולקמן (ויקרא יט, ג) דדרשינן דמורא אב ואם אינו דוחה את השבת, אף על גב דהקדים מורא אב ואם, התם מ"אני ה' אלקיכם" סיפא דקרא קדרש. וכן פירש רש"י שם (יבמות ה ע"ב) "אני ה' אלקיכם" כולכם חייבי בכבודי:
ואין פירושו הגון כלל. חדא, דבפרשת קדושים קאמר (רש"י ויקרא יט, ג) 'סמך שמירת שבת למורא אב ואם', אם כן מסמיכות דריש, ולא מ"אני ה' אלקיכם", רק טעמא דמילתא מ"אני ה'" ילפינן. ובפרק קמא דיבמות (ה ע"ב) גבי 'יכול יהא כבוד אב ואם דוחה השבת כו'' כתבו התוספות (ד"ה כולכם) גם כן מ"אני ה' אליהכם" נפקא. ובעניותי לא הבנתי, דהא פריך שם (יבמות ו. ) אהא דאמר 'יכול אמר לו אביו הטמא יכול ישמע לו, תלמוד לומר "איש אביו ואמו תיראו וכו'" עד 'כולכם חייבים בכבודי'. ופריך על זה, וקאמר אלא "שבתותי תיראו" למה לי, ומתרץ מבעי ליה לכדתניא וכו', ולפירוש התוספות הוי מקשה "אני ה'" למה לי, ואהא לא תירץ מידי. ועוד, דמה בכך דהקדים, הלא יש לפרש כאן כמו שאמרינן במורא אב ואם 'אף על גב דהזהרתיך על מורא אב שבתותי תשמורו', הכי נמי איכא למדרש אף על פי שהזהרתיך על השבת מלאכת המשכן יהיה נעשה, ומנא לן ללמוד שאין מלאכת המשכן דוחה השבת:
אבל עיקר פירושו, דודאי כל מילתא שנכתב הוא לתוספת ולחומרא, שכן משמעות הלשון כי לכך נכתב - לחומרא, ואין דבר נכתב כדי להקל מעליו האיסור, שאין זה שייך לומר כלל. לכך שם אצל מורא (ויקרא יט, ג) דכתב מורא אב ואם, הרי עיקר הכתוב מורא אב ואם, וסמך שבת אחריו, ואמרינן למה נכתב שם שבת, ומאי ענינו אצל מורא אב ואם, על כרחך לא נכתב אצל מורא אב ואם רק כדי להחמיר על השבת. ואין לומר דלכך סמך שבת אצל מורא אב ואם כדי להקל על השבת, דלא נכתב דבר להקל עליו, דכלל אין לומר כך. וכאן בפרשה הזאת, אף על גב דהקדים שבת, אין כאן מקומו של שבת כלל, רק מלאכת המשכן כאן מצותו, ואם כן שבת נכתב כאן להקדים אותו למלאכת המשכן להיות נכתב שם אצל מלאכת המשכן להחמיר על השבת, דלכך נכתב כאן. ואמרו ז"ל (יבמות ו. ) [ב]מורא מקדש "ואת שבתותי" (ויקרא יט, ל) מיותר, שכבר כתוב (שם שם ג), פירשו לתוספות:
ואם תאמר, ומנא לן לומר כאן דעיקר המצוה היא מלאכת המשכן, שמא עיקר המצוה הוא שבת, ואין זה קשיא כלל, דלא נוכל לומר דעיקר המצוה היא שבת ומלאכת המשכן נכתב כדי ללמוד שיהא דוחה מלאכת המשכן שבת, דאם כן לכתוב בקרא שיעשו המשכן, אבל לכתוב כל ענין עשייתו, ואיך יעשו, זה אינו שייך כאן. אבל איפכא הוי שפיר, דכל ענין זה - שמירת שבת, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" (פסוק ג) זהו אזהרה, והעושה מלאכה ביום השבת יומת (פסוקנו), כל זה אינו רק שמירת שבת, ותו לא. אבל דבר זה, דהוא איך יעשו המשכן, וכל ענין שלו, ונדבתו (פסוקים כא -כג), לא היה כאן מקומו, אלא בודאי עיקר מקומו של משכן הוא בכאן, רק שכתב כאן שבת, שלא ידחה מלאכת המשכן השבת. ועוד, אם עיקר המצוה לצוות להם השבת, למה כתיב "ויקהל" (פסוק א), והרי כבר הזהיר אותם על השבת (לעיל ל, יג-יז) ולא כתיב "ויקהל", אלא עיקר המצוה היה מלאכת המשכן, ולפיכך הקהיל אותם כדי שיתנדבו אנשים ונשים. ולפיכך כתיב אצל צואת המשכן (פסוק ד) "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל", לומר כי היה מצוה כל עדת ישראל על נדבת המשכן, ובשביל זה הקהיל כל עדת ישראל:
ואם תאמר, לעיל בפרשת כי תשא (לא, יג) למה הוצרך לכתוב מיעוט "אך את שבתותי", יש לומר דאי לאו כתיב "אך" מיעוטא, אף על גב דאמרינן לקמן אצל מורא הדבר שהקדים הוא העיקר, ומה שסמך אחריו נכתב כדי להחמיר, היינו היכי דנסמכו בדבור אחד, שכתב (ויקרא יט, ג) "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו", ואמרינן מה ענין שבת אצל מורא דכתב "ואת שבתותי תשמורו", ולמה סמך אליו שמירת שבת. אבל לעיל בפרשת כי תשא שכל אחת ואחת פרשה בפני עצמה, שהרי אחר כך מתחיל (ר' לעיל לא, יב) "וידבר ה' אל משה לאמר", והוי כמו שאר שני פרשיות בתורה, דכל אחת ואחת פרשה בפני עצמה, ולא שייך לומר מדהקדים כלל, לכך הוצרך למכתב "אך" מיעוט כדלעיל, ולא קשיא מידי:
ומשום טעם זה קאמר כאן 'הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאין מלאכת המשכן דוחה שבת', ומשמע אבל אי כתב שבת אחר מלאכת המשכן לא הוי ילפינן דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת, אף על גב דגבי "איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמורו" כתב שבת בסוף, וילפינן דאין מורא אב דוחה שבת, משום דכאן ב' פרשיות, ואם כתב מצות שבת בסוף הייתי אומר שהם שני פרשיות כסדר נכתבו, שבא להזהיר על ב' מצוות, דהיינו מלאכת המשכן, ואחר כך מצות שבת, אבל השתא דהקדים מצות שבת קשיא, כיון שמה שהיה מקהיל את כל עדת ישראל ודאי לומר מלאכת המשכן, ואם כן למה מקדים שבת, אלא לומר כו':
ואם תאמר, למה לא כתב שבת בסוף ויכתוב גם כן לשון "אך" כמו שכתב בפרשת כי תשא, ולמה שינה משה רבינו ע"ה סדר הפרשיות, הקב"ה הקדים מלאכת המשכן, ומשה הקדים שבת, ויש לומר משה לא היה מדבר להם כל מלאכת המשכן בפעם אחת, רק בכמה ימים, ואם יהיה מאחר השבת עד גמר מלאכת המשכן, שמא לא יוכל להגיד להם מצות שבת עד אחר השבת, ויהיו עושים מלאכה בשבת, שלא יהיו יודעין שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, לכך הקדים:
יש מרבותינו ז"ל וכו'. כלומר שאין בה כרת, אלא לאו בעלמא. ואם תאמר, והרי אין סברא לדרוש ללאו בלבד, שיהיה על כל מלאכת המשכן חייב חטאת - ובזאת המלאכה, דהיא הבערה, חייב לאו בלבד, ויותר מסתבר לפרש לפי זה דיצא לחלק, ומאי טעמא דמאן דאמר ללאו יצאת, ויש לפרש דאין הבערה מלאכה גמורה, שהמלאכה הזאת היא דומה לפעולה טבעית, וכמה פעמים שהדבר הוחם והובער מעצמו בדרך הטבע, ומפני שהוא קרוב אל הטבע אין חייב עליה כרת. לכך סבירא ליה שההבערה אינה פטורה, ואינה חייבת כרת כמו שאר מלאכה, אלא הוא דבר ממוצע, והוא בלאו בלבד. וכן למאן דאמר שיצא לחלק, לכך כתב "לא תבערו" לחלק, ולא מלאכה אחרת, כי מלאכה זאת היא מלאכה ראשונה לכל המלאכות, לפי שהוא קרוב אל הטבע, שכמה פעמים הדבר הוחם והובער מעצמו, ולפיכך היא מלאכה ראשונה, ולפיכך כתב מלאכה ראשונה:לחלק יצאת. פירוש 'לחלק' כדאיתא בפרק כלל גדול (שבת ע. ); רבי נתן אמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" למה נאמר, לפי שנאמר (פסוקים א, ב) "אלה הדברים ששת ימים", דברים הדברים, "אלה הדברים" הם ארבעים מלאכות חסר אחת, כי "אלה" ל"ו במנינו, "דברים" הם שנים, ה"א של "הדברים" הרי עוד אחת, הם ל"ט מלאכות. יכול אם עשאן כלם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, תלמוד לומר "לא תבערו אש", "לא תבערו" בכלל שאר מלאכות היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה, מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה, אף כל שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה. ועיקר דבר זה בפרק כלל גדול (שבת ע. ):
והקשו בתוספות (שבת ע. ) מנא לן לומר לחלק יצאת או ללאו יצאת, הא דרשינן מהך קרא ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם" בפרק קמא דקדושין "מושבות" דכתב רחמנא גבי שבת למה לי, והלא שבת חובת הגוף הוא, וקאמר התם מפני שנאמר (דברים כא, כב) "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת", יכול אף בשבת, תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", ולהלן הוא אומר (ר' במדבר לה, כט) "והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם", מה מושבות האמורות להלן במיתת בית דין, אף מושבות האמורות כאן במיתת בית דין. ואם כן קרא ד"לא תבערו " להכי הוא דאתי, שלא ימיתו בית דין בשבת, ותרצו התוספות דהוי למכתב בלישנא אחריתי, ולא למכתב "לא תבערו". והקשה הרא"ם על תירוץ התוספות, דמאי שנא הך לישנא ד"לא תבערו" מלשון אחר, ופירש הרא"ם דהוי מצי למכתב "בכל מושבותיכם" אצל "לא תעשה כל מלאכה" (לעיל כ, י), ולא למכתב לשון "לא תבערו" בפני עצמו. ואין פירוש הרא"ם נכון, דאין לשון התוספות סובל זה, דהא אמרו דהוי מצי למכתב בלשון אחריתי, וכוונתם לומר דהוי ליה לכתוב 'לא תמיתו בשבת', כיון דעיקר הכוונה שבא להזהיר על מיתת בית דין, והלא אף בלא "תבערו" יש מלאכה, שהרי כל מיתה היא מלאכה משום נטילת נשמה (שבת עה. ), דאם לא כן, ידונו בית דין דין חנק בשבת, ולמה הזהיר על שריפה דווקא. אמנם בפרק קמא דיבמות (ו ע"ב) שם פירשו התוספות (ד"ה טעמא) דהוי למכתב 'לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם'. פירוש, ולמה בא להזהיר דווקא על הבערת שריפת בת כהן, לכתוב 'לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם', דבכלל זה כל המיתות, כיון דהוא בא להזהיר על מיתות בית דין, הוי ליה להזכיר מיתת בית דין עצמה שיש בו מלאכה, והיא נטילת נשמה, ולמה תלה ב"לא תבערו" שהוא מלאכה אחרת, והוי מוקמינן קרא במיתת בית דין מדכתיב גבי "בכל מושבותיכם", ולכך קרא לגופיה הוא גם כן:
ועוד הקשו התוספות (סנהדרין לה ע"ב) דהא עדיין קרא ד"לא תבערו" צריך להא מילתא דדרשינן בשלהי פרק קמא דשבת (יט ע"ב) ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, אמרו שם מנא הני מילי, אמר רב הונא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, ותרצו התוספות דמשום דרשה ד'אתה מבעיר במדורת בית המוקד' לא הוי שייך למכתב "לא תבערו", עד כאן. ופירוש דברי התוספות, דקרא ללאו אתא למילף איסור, ולא להתיר בלבד, דאם כן הוי למכתב היתר 'תבערו אש במקום הקודש', אבל מדכתיב "לא תבערו" קרא לגופיה אתא למילף איסור, ולא למילף היתר. והרא"ם פירש דברי התוספות מה שלא עלה על דעתם, דבשביל כך לא הוי צריך למכתב "לא תבערו", דהא מאחיזין את האור במדורת בית המוקד אינו אלא מדרבנן, דהרי אין זה אלא איסור דרבנן בגבולין דאסור להדליק סמוך לחשיכה שמא ידליק בשבת, וכהאי גוונא מותר במדורת בית המוקד, ואם כן קרא לאו להכי הוא דאתא. ואילו היה דבר זה משנה היינו אומרים כהאי גוונא חסורי מחסרא, שאין דבר זה משמע בדברי התוספות, וכל שכן דהא בגמרא (שבת כ. ) מוקי ליה לקרא בתר הכי לאיברים ופדרים, פירוש דאברים ופדרים מותר להקטיר כל הלילה, וכך פירוש הכתוב "לא תבערו אש בכל משובותיכם", אבל בבית המקדש לאיברים ופדרים מותר להדליק. והשתא הדרא קושיין לדוכתיה, אם כן קרא להכי הוא דאתא, ומנא לן למילף מיניה ללאו או לחלק, לכך פירושו כמו שאמרנו, ופשוט הוא. ואין להקשות מנא לן למילף 'אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד', דלמא קרא אתא למיתת בית דין שאינה דוחה שבת, שזה אין קשיא, דאם כן לכתוב 'בכל מושבות', לכך ילפינן 'במושבותיכם אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד':
ובפרק קמא דיבמות (ו ע"ב) פירש רש"י 'לחלק יצאת' שלא תאמר אינו חייב סקילה עד שיעשה כל המלאכות ביחד, קא משמע לן דחייב אף על אחת. ונראה דרש"י פירש כך, משום דמשמע "לא תבערו" לענין מזיד ולא לענין שוגג, שהרי כתיב "לא תבערו", ומשמע מזיד. ואין זה ראיה והוכחה, דכך פירושו, כדי שלא תאמר כי כל המלאכות שם אחת להם, כי לא תמצא לשום מלאכה לענין שבת שם מיוחד, רק "לא תעשה כל מלאכה" (לעיל כ, י), והווה אמינא מאחר שאין לשום מלאכה שם בפני עצמה אינו חייב על כל מלאכה בפני עצמה, כי שם אחת לכלם, לכך הוציא מלאכת "לא תבערו" בפני עצמה. וכיון דיש להך מלאכה שם בפני עצמו, מחוייב עליה בפני עצמה. והוא הדין דמחוייב אכל אחת בפני עצמה. והשתא אף על גב דקרא לענין מזיד איירי, יליף שפיר דמחוייב אכל מלאכה בפני עצמה בשוגג:
ולרש"י דפירש בפרק קמא דיבמות (ו ע"ב) דהווה אמינא שאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות, ליכא למילף מן מקושש דחייב סקילה, דהווה אמינא דווקא מקושש דגלי קרא, אבל לא שאר מלאכות. ומה שהיו מסופקים בו אם חייב מיתה אם לא, אף על גב דאין מלאכה שחייב עליה מיתה, מפני שהיו מסופקים שמא גזירת הכתוב שעל מלאכת מקושש חייב מיתה עליה בפני עצמה. ואין לומר דמהיכי תיסק אדעתין לומר דיהא למלאכת מקושש דבר שלא נמצא בשאר מלאכות, כי סברא זאת שאנו אומרים 'מהיכי תיסק אדעתין לומר כך' - אנו אומרים אחר חתימת התורה, [ד]אמרינן כיון דלא נכתב בתורה - אמרינן מהיכי תיסק לומר כך, אבל כאשר היו במדבר, ועדיין לא נשלמה, כיון דלא נכתבה התורה כולה, שמא עוד יהיה נכתב דבר זה בתורה, לכך כשהיו במדבר לא היו דנין רק על פי ה' בדבר שלא נכתב בפירוש כבר. וכך צריך לומר בלאו הכי, עיין בפרשת אמור, ושם מבואר. אבל רש"י פירש בפרק כלל גדול (ע. ) כמו שפירשנו למעלה, והוא פשוט:
זה הדבר אשר ציוה ה' לי לאמר לכם. דאין "ציוה" דבוק אל "קחו מאתכם תרומה" (פסוק ה), דאם כן "לאמור" היה פירושו "זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר", שהקב"ה אמר "קחו מאתכם תרומה", ולא היה הקב"ה מדבר אל ישראל לנוכח שיאמר "קחו מאתכם", ולפיכך פירש "זה הדבר אשר ציוה ה'" ['לי'], "לאמר" 'לכם', והשתא הוי שפיר אחריו "קחו מאתכם":על שם שלבו נודבו וכו'. פירש זה אף על גב דפשוט הוא, כי מפני שהוי"ו של "לבו" אינו משמע כך, דודאי אילו כתיב 'נדיב לב' יש לפרש כך, אבל "נדיב לבו" משמע שהוא שם דבר, ורצה לומר נדיבת לבו יביאה, וזה אינו, דלא יתכן לומר בזה "כל", ולפיכך הוא שם התאר לאדם, והוי"ו של "לבו" נוסף, כמו "בנו בעור" (במדבר כד, ג):יריעות התחתונות. לא כל המשכן, כמו "ויביאו את המשכן אל משה" (להלן לט, לג) שנאמר על כל המשכן, דכאן לא יתכן, דהא אחריו כתיב "את אהלו ואת מכסיהו", אם כן האי "משכן" לאו כולו, אלא יריעות התחתונות:הרי חצר קרוי כאן וכו'. ויש לומר כי החצר נעשה על ידי אדנים ועל ידי עמודים; האדנים הם כמו בית קבול לקבל, והעמודים כמו הזכרים בתוך האדנים. ולפיכך החצר שנעשה משניהם על ידי האדנים ועל ידי העמודים, מה שהוא נעשה מן האדנים נקרא בלשון נקיבה "אדניה", ומה שהוא נעשה מן העמודים הוא בלשון זכר, לכך נאמר "ואת עמודיו":כומז כלי זהב וכו'. מקשים דכאן קבל משה מיד, אף על גב דהוא כלי של אותו מקום, ואילו גבי מראות הצובאות (רש"י להלן לח, ח) נסתפק משה אם יש לו לקבל אותם משום שנעשים ליצר הרע, ויש לומר דכאן הוא עשוי לשמירה מן הזנות, שלא תזנה האשה, ולכך אין בזה הכלי שום דבר גנאי, אבל מראות הצובאות איפכא הוא, דהם נעשים ליצר הרע, ולכך היה מסתפק משה אם יש לו לקבל אותם. ואני אומר הכיור מן מראות הצובאות עצמם נעשה, כי מראות הצובאות היו נחושת קלל, והנה ניכר המראה עדיין, ולא נשתנה כלל, ולכך היה מסתפק, כיון דלעולם שם מראה עליהן, דאין המראה רק נחשת קלל, ואין כאן שנוי כלל. אבל כאן נשתנה בודאי, ומכיון דנשתנה אין כאן איסור. תדע לך דזה הוי טעמא, דהא גבי אתנן זונה, אליבא דבית הלל דהלכה כמותם (עירובין יג ע"ב), דרשינן "הם" (דברים כג, יט), 'ולא שינוייהם' (ב"ק סה ע"ב), שמע מינה דשינוי אין בו דבר איסור אתנן, כל שכן דאין כאן שום דבר גנאי. ואפילו לבית שמאי דאמרי "גם שניהם" (דברים כג, יט) לרבות שינוייהם, כמו שפירש רש"י בפרשת כי תצא (שם), דוקא באתנן זונה דאסור משום אתנן זונה, אבל היכי דלא הוי איסורו רק משום גנאי, כשאינו בעין אינו אסור, וזה פשוט:ורבותינו פירשו וכו'. מפני שהוקשה להם לרז"ל (שבת סד. ) שאין דרך לשון הקודש לקרא שם מיוחד לדברים שהם ערוה, דהא ערות האשה קרא הכתוב (במדבר כה, ח) "קבתה", ואין "קבתה" שם לערוה, רק שם כולל למעיים, כמו שתרגם אונקלוס (שם) 'במעהא', וכל כל דבר ערוה אין הכתוב נותן לו שם מיוחד, שהרי ערות האיש נקרא 'גיד', וכן הצרכים לא נקראו בלשון הקודש שם עצמי להם, והכל הוא דרך כבוד, וכאן למה קרא "כומז" שם מיוחד אל הכלי הזה שהוא דפוס בית רחם, ולכך דרשו רז"ל (שבת סד. ) שהוא 'כאן מקום זימה', והשתא אין שם מיוחד לכלי זה, רק כאילו נקרא 'כאן זימה':חור בנה של מרים. יראה שפירש זה כאן, משום דמביא ראיה על פירוש הנזכר למעלה (רש"י פסוק כז) דהנשיאים מפני שנתעצלו במלאכת המשכן חיסר אות אחת משמם, ולפיכך בצלאל שהוא מסר נפשו על מלאכת המשכן, כמו שיתבאר לקמן (רש"י לז, א), הוסיף לו הקב"ה יחוס ליחס את "בצלאל בן אורי בן חור", ואילו אהליאב אין מיחס אותו רק "אהליאב בן אחיסמך" (פסוק לד). ומפני שקשה מה הוא מעלת היחוס השלישי "בן חור", אמר כי הוא בנה של מרים, לכך יחס אותו עד אחר חור. אי נמי, לפי שקשה הלא אין דרך ליחס את האדם רק אל אביו כמו שיחס את אהליאב, ולמה יחס את בצלאל אחר חור אבי אביו, אלא בודאי כי חור היה עיקר יחוס של בצלאל, ולכך מיחס אותו אחריו:חור בנה של מרים. אף על גב שכתב בדברי הימים (א, ב, יט-כ) "ותמת עזיבה ויקח לו כלב אפרת ותלד את חור וחור הוליד את אורי ואורי הוליד את בצלאל", ונמצא כי כלב אבי חור, וכלב היה בשלוח אותו משה במרגלים, בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים, בן ארבעים שנה, דכתיב ביהושע (יד, ז) "בן ארבעים שנה אנכי בשלוח אותי משה עבד ה' וגומר", וכי אפשר לומר שנולד לו חור ובן בנו אורי ובן בן בנו בצלאל. ואפילו אם לא היה רק י"ג שנה כשהוליד חור, וחור בן י"ג כשהוליד את אורי, ואורי בן י"ג כשהוליד בצלאל, הרי לכלב ארבעים שנה כשהוליד בצלאל, ואם כן בשנה ראשונה לצאתם ממצרים נולד בצלאל, ואיך עשה באותה שנה בצלאל כל הכלים, אמרו בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט ע"ב) שדורות הראשונים היו מולידין בני ח' וט'. והראב"ע (הקצר לעיל כד, יב) פירש כי כלב אבי חור אינו כלב בן יפונה, רק כלב בן חצרון. ודבר זה לא יתכן, דהא אצל כלב בן חצרון כתיב בדברי הימים (א, ב, מט) "ובת כלב עכסה", ונמצא בפירוש אצל כלב בן יפונה (יהושע טו, יז) "ויתן לו את עכסה בתו לאשה", נמצא כי עכסה בתו, אלא אם נאמר כי לשניהם היו להם בת [ש]שמה עכסה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך